Amidora

Amidora · ספרייה

הודו

נוסח ספרד · ימי חול · שחרית לימות החול · הודו

נוסח
נוסח ספרד
מהדורה
The Metsudah siddur, 1981

הודו

דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל. לפיכך תקנו לומר 'פסוקי דזמרה' קודם תפלה. וקבעו ברכה אחת לפניהם ואחת לאחריהם, והן ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'. וצריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור. ויש מקומות שנוהגין לומר 'הודו לה' קראו בשמו' כאשר הוא כתוב בדברי הימים, לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון. ויש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים, וכל מקום ומקום כמנהגו (ע"פ טור או"ח נ"א)

הוֹדוּ לַיהוָֹה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִֽיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו: שִֽׁירוּ לוֹ זַמְּ֒רוּ־לוֹ שִֽׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְ֒אוֹתָיו: הִתְהַלְּ֒לוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה: דִּרְשׁוּ יְהֹוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּ֒שׁוּ פָנָיו תָּמִיד: זִכְרוּ נִפְלְ֒אֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְ֒תָיו וּמִשְׁפְּ֒טֵי־פִֽיהוּ: זֶֽרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בְּכָל־הָאָֽרֶץ מִשְׁפָּטָיו: זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶֽלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶֽהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶֽרֶץ־כְּנָעַן חֶֽבֶל נַחֲלַתְכֶם: בִּהְיוֹתְ֒כֶם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: וַיִּתְהַלְּ֒כוּ מִגּוֹי אֶל־גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר: לֹא־הִנִּֽיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם וַיּֽוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל־תִּגְּ֒עוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵֽעוּ: שִֽׁירוּ לַיהוָֹה כָּל־הָאָֽרֶץ בַּשְּׂ֒רוּ מִיּוֹם־אֶל־יוֹם יְשׁוּעָתוֹ: סַפְּ֒רוּ בַגּוֹיִם אֶת־כְּבוֹדוֹ בְּכָל־הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו: כִּי גָדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד וְנוֹרָא הוּא עַל־כָּל־אֱלֹהִים: כִּי כָּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָֹה שָׁמַֽיִם עָשָׂה:

Make His Divine attributes (mercy, kindness, etc.) known to the world.—Siach Yitzchok

The Jew should be proud at being found worthy to utter God's Name.—Siddur HaGra

Seeking God is an end in itself and provides joy to those who earnestly seek Him.—Siach Yitzchok

His “miracles” were witnessed by Jew and Egyptian alike in Egypt. His “laws” are the Torah He gave us at Mt. Sinai.—Iyun Tefillah

The entire section—the previous verses as well as the following verses—are addressed to the Jewish People, who are the seed of Israel, the chosen of God, who are asked to remember His wonders, miracles and laws.—Tzelosa d'Avrohom

This verse in following the preceding verse indicates that the original covenant which God made with Abraham was later confirmed to Isaac in an oath and then established for Jacob as a statute. After Jacob was given the name Israel, it became an everlasting covenant.—Tzelosa d'Avrohom

Both Pharaoh and Avimclcch were admonished for Abraham's sake (Genesis 13:17; 20:3,7).

The Hebrew word משיחי can also be translated as “My great ones” and as such refers to the Patriarchs. “My prophets” refers to the Matriarchs, who were known to be prophets. Both were afforded extraordinary Divine protection.—Etz Yosef

Siach Yitzchok maintains that this verse directs Jewry to sing to God in all the lands in which they are dispersed during their exile. Tzelosa d'Avrohom understands the verse to direct all the nations of the earth to sing to God.

a) We are to proclaim our deliverance by God even 7 day; b) We are to proclaim that our deliverance by God is a daily experience.—Tzelosa d'Avrohom

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ: הָבוּ לַיהוָֹה מִשְׁפְּ֒חוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָֹה כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַיהוָֹה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹֽאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָֹה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ: חִֽילוּ מִלְּ֒פָנָיו כָּל־הָאָֽרֶץ אַף־תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַֽיִם וְתָגֵל הָאָֽרֶץ וְיֹאמְ֒רוּ בַגּוֹיִם יְהֹוָה מָלָךְ: יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ: אָז יְרַנְּ֒נוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כִּי־בָא לִשְׁפּוֹט אֶת־הָאָֽרֶץ: הוֹדוּ לַיהוָֹה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ וְקַבְּ֒צֵֽנוּ וְהַצִּילֵֽנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶֽׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּֽחַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְ֒רוּ כָל־הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיהוָֹה:

The word הוד (beauty) indicates that which is itself beautiful, while הדר (splendor) is the reflection of beauty. For example: the sun's light is “beauty” itself while the moon's light is splendor—a reflection of the sun.—Siddur HaGra

Etz Yosef understands this as the “holy splendor” of God's Sanctuary. Tzelosa d'Avrohom sees it as the splendor and joy of worship before God, as contrasted with secular, frivolous manifestations of beauty and splendor.

Simcha (rejoicing) describes one's feelings at a new experience of happiness, whereas gila (exultation) describes the feeling one experiences over an ongoing situation of joy. Since there is nothing new on the earth ואין כל־חדש תחת השמש (Koheles 1:9), it is said the earth will exult (gila); but the heavens will rejoice (simcha) because there is חידוש in the heavens.—Vilna Gaon

The fact that we are privileged to sing Your praises and cling to You will make us praiseworthy.—Etz Yosef

רוֹמְ֒מוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא: רוֹמְ֒מוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ:

The Holy Temple.

Or Holy is it—i.e., the Temple.

Mount Moriah, upon which the Holy Temple was built, is holy itself even when the Temple is destroyed. The previous verse refers to the time of the Temple, the second verse refers to the period of its destruction.—Etz Yosef

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ: אַתָּה יְהֹוָה לֹא־תִכְלָא רַחֲמֶֽיךָ מִמֶּֽנִּי חַסְדְּ֒ךָ וַאֲמִתְּ֒ךָ תָּמִיד יִצְּ֒רֽוּנִי: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְהֹוָה וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה: תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל־יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁ֒חָקִים: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶֽׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים: אֵל־נְקָמוֹת יְהֹוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִֽיעַ: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָֽרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל־גֵּאִים: לַיהוָֹה הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּ֒ךָ בִרְכָתֶֽךָ סֶּֽלָה: יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה: יְהֹוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵֽחַ בָּךְ: יְהֹוָה הוֹשִֽׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:

חסד (kindness) is the good God bestows without a promise, whereas אמת (truth) is the fulfillment of His promise.—Siach Yitzchok

God's mercies to mankind started from the very day that Adam was created. God created the world in order to fill it with kindness as it is said: “A world of kindness was built” (Psalms 89:3).—Rashi

Attribute your victories to God's might rather than to your own.—Siach Yitzchok. Rashbam and others hold that since God's actions are a reflection of Israel's deeds, the latter are, in a sense, the source of His might. Thus when Israel follows the wishes of God, they give might to Him.

There is a spiritual Temple in the heavens which corresponds to the Temple on earth.—Radak. The Talmud (Maseches Zevachim 115b) notes that the word ממקדשיך may also be read ממקדשיך, from Your holy people, indicating that God is especially demanding of the most adherent to the Torah. When this occurs, the world is filled with awe and fear of God.

These two verses (94:1-2) are an appeal to God during a time fraught with the sufferings of exile, when it seems as if God has forsaken His people. He is urged to reveal Himself as the Mighty champion of justice—S.R. Hirsch

Only God knows what is true deliverance for a person. Prayer is not always answered, because God in His infinite wisdom knows that granting the request is not always for our benefit. We must therefore bless and offer thanks to God regardless of whether our petition has been granted.—Siach Yitzchok

הוֹשִֽׁיעָה אֶת־עַמֶּֽךָ וּבָרֵךְ אֶת־נַחֲלָתֶֽךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂ֒אֵם עַד־הָעוֹלָם: נַפְשֵֽׁנוּ חִכְּ֒תָה לַיהוָֹה עֶזְרֵֽנוּ וּמָגִנֵּֽנוּ הוּא: כִּי־בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּֽנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָֽחְנוּ: יְהִי־חַסְדְּ֒ךָ יְהֹוָה עָלֵֽינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַֽלְנוּ לָךְ: הַרְאֵֽנוּ יְהֹוָה חַסְדֶּֽךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּֽתֶּן־לָֽנוּ: קֽוּמָה עֶזְרָֽתָה לָּנוּ וּפְ֒דֵֽנוּ לְמַֽעַן חַסְדֶּֽךָ: אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָֽיִם הַרְחֶב־פִּֽיךָ וַאֲמַלְאֵֽהוּ: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּֽכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו: וַאֲנִי בְּחַסְדְּ֒ךָ בָטַֽחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ אָשִֽׁירָה לַיהוָֹה כִּי גָמַל עָלָי:

Radak understands David to be asking God to raise the People of Israel above their enemies. Ibn Ezra says that God is being asked to act like a shepherd who brings his flock to high ground to save them from beasts of prey.

We hope to earn redemption through our deeds, but if we are found wanting, then “show us Your kindness"—overlook our deficiencies and “grant” us salvation.—Radak

Request all that you desire and I will fulfill every request.—Ibn Ezra. The Jerusalem Talmud (Maseches Taanis 3:6) indicates that the more one requests God׳s providence—the “wider he opens his mouth"—the more he shows his belief in God's ability to provide all of man's needs.

The foremost level of man's trust in God is manifested in three situations: a) when he is confronted with trouble, b) when he seeks help, and c) after he has been helped. The Psalmist says: In my time of trouble, I trust in Your kindliness; I seek only Your help, for my heart exults in Your salvation; and I will sing to You afterwards for You have dealt kindly with me.—Siddur HaGra

מזמור זה אמרו שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קודש הקודשים, ולא נענה עד שהזכיר זכות דוד. ולפי שכל פסוקי דזמרה הם פסוקי דוד המלך, לפיכך הקדימו מקודם מזמור זה שבו נגלה צדקתו (ערוה"ש נ, ד)

מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּֽיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָֽנִי וְלֹא־שִׂמַּֽחְתָּ אֹיְ֒בַי לִי: יְהֹוָה אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶֽיךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי: יְהֹוָה הֶעֱלִֽיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַֽנִי מִיָּרְ֒דִי־בוֹר: זַמְּ֒רוּ לַיהוָֹה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵֽכֶר קָדְשׁוֹ: כִּי רֶֽגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶֽרֶב יָלִין בֶּֽכִי וְלַבֹּֽקֶר רִנָּה: וַאֲנִי אָמַֽרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם: יְהֹוָה בִּרְצוֹנְ֒ךָ הֶעֱמַֽדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּֽרְתָּ פָנֶֽיךָ הָיִֽיתִי נִבְהָל: אֵלֶֽיךָ יְהֹוָה אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה־בֶּֽצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָֽׁחַת הֲיוֹדְ֒ךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּֽךָ: שְׁמַע יְהֹוָה וְחָנֵּֽנִי יְהֹוָה הֱיֵה־עֹזֵר לִי: הָפַֽכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּ֒אַזְּ֒רֵֽנִי שִׂמְחָה: לְמַֽעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְהֹוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶֽךָּ:

Solomon built the Temple. Why, then, is its inauguration attributed to David? Rashi explains: David composed the song which would be sung at the inauguration later, in Solomon's days.

Radak writes that the Hebrew word דליתני is an expression used to describe either a down-trodden or an uplifted state. The downtrodden state of the Jewish people is actually part of their uplifting says the Sfas Emes, as it is said, “when I was brought low, He delivered me” (Psalms 116:6). “My downtrodden state was the cause of my salvation,” proclaims David, just as when one lowers a bucket (דלי) into a well in order to bring up the water.

The literal translation of זכר קודשו is His ׳holy remembrance,’ but it refers to His Name; for the titles we bestow upon Him are our means of remembering Him.— Radak

A moment is a measure of time. God's anger is limited to time (be it long or short) but God's favor is unlimited.—Sfas Emes

The literal translation of כבוד is glory. Rabbi Yerucham Levovitz explained that the soul is called כבוד because its only function is to give glory to God.

יְהוָֹה מֶֽלֶךְ, יְהוָֹה מָלָֽךְ, יְהוָֹה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד: יְהוָֹה מֶֽלֶךְ, יְהוָֹה מָלָֽךְ, יְהוָֹה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד: וְהָיָה יְהוָֹה לְמֶֽלֶךְ עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָֹה אֶחָד, וּשְׁמוֹ אֶחָד:

הֽוֹשִׁיעֵֽנוּ יְהוָֹה אֱלֹהֵֽינוּ, וְקַבְּ֒צֵֽנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶֽׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּֽחַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: בָּרוּךְ יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן־הָֽעוֹלָם וְעַד הָֽעוֹלָם, וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן, הַֽלְ֒לוּיָהּ: כֹּל הַנְּ֒שָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַֽלְ֒לוּיָהּ:

לַמְנַצֵּֽחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּֽנוּ וִיבָרְ֒כֵֽנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּֽנוּ סֶֽלָה: לָדַֽעַת בָּאָֽרֶץ דַּרְכֶּֽךָ בְּכָל־גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶֽךָ: יוֹדֽוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדֽוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּ֒נוּ לְאֻמִּים כִּי־תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים בָּאָֽרֶץ תַּנְחֵם סֶֽלָה: יוֹדֽוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶֽרֶץ נָתְ֒נָה יְבוּלָהּ יְבָרְ֒כֵֽנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵֽינוּ: יְבָֽרְ֒כֵֽנוּ אֱלֹהִים וְיִירְ֒אוּ אוֹתוֹ כָּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ:

ברוך שאמר צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסי' ראשו כתם פז (טור או"ח נא)

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָֽרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּ֒רִיּוֹת, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶֽצַח, בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל, בָּרוּךְ שְׁמוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הָאָב הָרַחֲמָן הַמְּ֒הֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּֽךָ, נְהַלֶּלְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ וְנַמְלִיכְךָ מַלְכֵּֽנוּ אֱלֹהֵֽינוּ, יָחִיד, חֵי הָעוֹלָמִים מֶֽלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת:

God's saying and doing are synonymous and simultaneous as it is said, “By the word of God the heavens were made” (Psalms 33:6).—Etz Yosef

“Says and does” refers to those things that are not lasting and must be renewed whereas, “He decrees and fulfills,” refers to those things that have קיום, and last forever.—Tzelosa d'Avrohom

Not only is God's compassionate providence concerned with the earth and enduring things, but His compassion and providence extend even to those creatures which are destined to perish.—Avudraham

God redeems those who are in captivity and saves others from being taken into captivity.

מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה (ראה ויק"ר ט,ז). ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויו"ט, או בימי פסח שאין תודה קריבה בהם משום חמץ, ולא בערב פסח.

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִֽיעוּ לַיהוָֹה כָּל־הָאָֽרֶץ: עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּֽאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי־יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָֽׂנוּ וְלוֹ (וְלֹא) אֲנַֽחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּֽאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הֽוֹדוּ לוֹ בָּרְ֒כוּ שְׁמוֹ: כִּי־טוֹב יְהֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד־דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

To serve God means to devote every moment of one's life to the execution of God's will. We are called upon to dedicate ourselves to this life of Divine service with rejoicing, for only such a life can give us the true joy that comes from constant spiritual and moral growth.—S.R. Hirsch

As is pointed out by the written form לא, which indicates “we are nothing,” we are not even the most insignificant part of our existence to ourselves. In fact, the more we realize that we are לא, insignificant, the more לו אנחנו, we are His.—Sfas Emes

The gates of the Temple Mount.

The courts of the holy Temple.

שמונה עשר פסוקי יהי כבוד כנגד שמונה עשרה ברכות דשמונה עשרה. ולפיכך הכניסום בתוך פסוקי דזמרה. (ערוך השולחן, אורח חיים נ, ד)

יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו: יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: מִמִּזְרַח־שֶֽׁמֶשׁ עַד־מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה: רָם עַל־כָּל־גּוֹיִם יְהֹוָה עַל הַשָּׁמַֽיִם כְּבוֹדוֹ: יְהֹוָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם יְהֹוָה זִכְרְ֒ךָ לְדֹר־וָדֹר: יְהֹוָה בַּשָּׁמַֽיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָֽׁלָה: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַֽיִם וְתָגֵל הָאָֽרֶץ וְיֹאמְ֒רוּ בַגּוֹיִם יְהֹוָה מָלָךְ: יְהֹוָה מֶֽלֶךְ יְהֹוָה מָלָךְ יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְהֹוָה מֶֽלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְ֒דוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ: יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת־גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב־אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם: עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּֽהִי הוּא־צִוָּה וַיַּעֲמֹד: כִּי בָחַר יְהֹוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: כִּי־יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ: כִּי לֹא יִטּשׁ יְהֹוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ: יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ:

Psalms 104:31.

Psalms 113:4.

God's “Name” is the name spelled Yud-Hey-Vuv-Hey.

God's “mention” is the name spelled Alef-Daled-Nun-Yud. In this world God's name is only written as Y-H-V-H but is pronouced Adonoy. In the future world, however, God's Name will be pronounced as it is written. Thus the Psalmist means: “Your Name is eternal, but Your mention is solely from generation to generation.—Siach Yitzchok

Psalms 135:13.

Psalms 103:19.

I Chronicles 16:31.

Psalms 10:16.

Psalms 33:10.

Proverbs 19:21.

Psalms 33:11.

Psalms 33:9.

Psalms 132:13.

Psalms 135:4.

Psalms 94:13.

Psalms 78:38.

Psalms 20:10.

צריך לכוין בתהלה לדוד דא"ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך, שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק, שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן. ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל. ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך יה (טור, אורח חיים נ"א)

אַשְׁרֵי יוֹשְׁ֒בֵי בֵיתֶֽךָ עוֹד יְהַלְ֒לֽוּךָ סֶּֽלָה: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּֽכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו: תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּֽלֶךְ וַאֲבָרְ֒כָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל־יוֹם אֲבָרְ֒כֶֽךָּ וַאֲהַלְ֒לָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵֽקֶר: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶֽיךָ יַגִּֽידוּ: הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶֽךָ וְדִבְרֵי נִפְלְ֒אֹתֶֽיךָ אָשִֽׂיחָה: וֶעֱזוּז נוֹרְ֒אֹתֶֽיךָ יֹאמֵרוּ וּגְדֻלָּתְ֒ךָ אֲסַפְּ֒רֶֽנָּה: זֵֽכֶר רַב־טוּבְ֒ךָ יַבִּֽיעוּ וְצִדְקָתְ֒ךָ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּוּן וְרַחוּם יְהֹוָה אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טוֹב־יְהֹוָה לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו: יוֹדֽוּךָ יְהֹוָה כָּל־מַעֲשֶֽׂיךָ וַחֲסִידֶֽיךָ יְבָרְ֒כֽוּכָה: כְּבוֹד מַלְכוּתְ֒ךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְ֒ךָ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִֽיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ: מַלְכוּתְ֒ךָ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּ֒ךָ בְּכָל־דּוֹר וָדֹר: סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכָל־הַנֹּפְ֒לִים וְזוֹקֵף לְכָל־הַכְּ֒פוּפִים: עֵינֵי־כֹל אֵלֶֽיךָ יְשַׂבֵּֽרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם אֶת־אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת־יָדֶֽךָ וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן: צַדִּיק יְהֹוָה בְּכָל־דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו: קָרוֹב יְהֹוָה לְכָל־קֹרְ֒אָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻֽהוּ בֶאֱמֶת: רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם: שׁוֹמֵר יְהֹוָה אֶת־כָּל־אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל־הָרְ֒שָׁעִים יַשְׁמִיד: תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלְ֒לוּיָהּ:

This verse referred to the Kohanim and the Levites who served (dwelt) in the Holy Temple (Your House); it is at all times applicable to scholars and devout men who study and pray in houses of worship and study.

Psalms 84:5.

Psalms 144:15.

According to Rav S.R. Hirsch, David here declares, “I will dedicate myself to serve You and to fulfill Your will in loyal obedience,” for in serving God, man causes His Name to be blessed.

Not simply נפלאתיך—a report of Your wonders—but דברי נפלאתיך the “words"—the lessons that Your wonders teach.—S.R. Hirsch

People in general will speak of God's wondrous might in punishing the wicked (Sodom, Egypt, etc.) while David will proclaim that God's greatness is measured more by His kindliness than by His awesomeness.—Siach Yitzchok

He is gracious in bestowing reward and merciful in punishment.—Siach Yitzchok

Your works, which are the cause of your being thanked by sensitive people; similarly, cause your pious ones to bless You.—based on S.R. Hirsch.

The penalties for transgressions are just, but God is gracious in the actual punishment inflicted on the sinner.—Siddur HaGra

He is near to all who call upon Him, but His nearness can be perceived only by those who call upon Him in truth, who truly mean to have God enter into their lives.—S.R. Hirsch

While God hears all who cry unto Him in truth. He answers those who fear Him, who subject their desires to His will.—Siach Yitzchok

Psalms 115:18. You should pause between עולם and הללויה. Similarly, in all the Psalms, the word הללויה is not connected to the preceding verse.

זה המזמור מעורר לאדם לעשות תשובה ומעשים טובים בחיים חיותו בעוד שיש נשמתו בו ואל יבטח בבני אדם שאינם יכולים להושיע לעצמם כי בפתע פתאום תצא רוחם מהם לכך מן הראוי לבטוח בהקב"ה שבידו לקיים מה שרוצה לעשות.

הַלְ֒לוּיָהּ הַלְ֒לִי נַפְשִׁי אֶת־יְהֹוָה: אֲהַלְ֒לָה יְהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּ֒רָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: אַל־תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן־אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה: תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְ֒דוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו: אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ, שִׂבְרוֹ עַל־יְהֹוָה אֱלֹהָיו: עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם, הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶֽחֶם לָרְ֒עֵבִים יְהֹוָה מַתִּיר אֲסוּרִים: יְהֹוָה פֹּקֵֽחַ עִוְרִים יְהֹוָה זֹקֵף כְּפוּפִים יְהֹוָה אֹהֵב צַדִּיקִים: יְהֹוָה שֹׁמֵר אֶת־גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶֽרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: יִמְלֹךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְ֒לוּיָהּ:

According to the Sages, it is implied that one should not rely even on the merit of his sainted ancestors, the Patriarchs, for deliverance.

Only the four cubits of ground which will receive him one day are his; of all the world they are the one possession which is guaranteed to him.—S.R. Hirsch

Jacob, more than anyone, sensed God's nearness and protection throughout his difficult life and through all the trials to which he was subjected.—S.R. Hirsch

He alone has always proven dependable and faithful, for there are no limits to His essence and to His power.—Ibn Ezra, Radak

המזמור הזה מדבר מן הגאולה העתידה במהרה בימינו

הַלְ֒לוּיָהּ כִּי־טוֹב זַמְּ֒רָה אֱלֹהֵֽינוּ, כִּי־נָעִים נָאוָה תְהִלָּה: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַֽםִ יְהֹוָה נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס: הָרוֹפֵא לִשְׁבֽוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּ֒בוֹתָם: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא: גָּדוֹל אֲדוֹנֵֽינוּ וְרַב־כֹּֽחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר: מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהֹוָה מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי־אָֽרֶץ: עֱנוּ לַיהוָֹה בְּתוֹדָה זַמְּ֒רוּ לֵאלֹהֵֽינוּ בְכִנּוֹר: הַמְכַסֶּה שָׁמַֽיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָֽרֶץ מָטָר הַמַּצְמִֽיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָֽאוּ: לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: רוֹצֶה יְהֹוָה אֶת־יְרֵאָיו אֶת־הַמְ֒יַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: שַׁבְּ֒חִי יְרוּשָׁלַֽםִ אֶת יְהֹוָה הַלְ֒לִי אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן: כִּי־חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָֽיִךְ בֵּרַךְ בָּנַֽיִךְ בְּקִרְבֵּךְ: הַשָּׂם־גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵֽלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ: הַשֹּׁלֵֽחַ אִמְרָתוֹ אָֽרֶץ עַד־מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ: הַנֹּתֵן שֶֽׁלֶג כַּצָּֽמֶר כְּפוֹר כָּאֵֽפֶר יְפַזֵּר: מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּ֒לוּ־מָֽיִם: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָֽשָׂה כֵן לְכָל־גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל־יְדָעוּם הַלְ֒לוּיָהּ:

Others render “their sorrows.” Both translations co-exist! God not only heals their physical pains but also abbreviates their sorrows as well.

Not one of the myriad stars was created accidentally; each has a unique purpose and function.—Siach Yitzchok

Each musical instrument has its unique function. In the times of King David, the harp was used to arouse those who slept. The psalmist may be indicating that the harp arouses the sleeping soul of man to recognition of the miraculous ways in which God shows His Divine Providence for us every day.—Siach Yitzchok

God does not delight in those who place their trust in the strength of horses or in their own strength.—Tzelosa d'Avrohom

The Psalmist addresses the dwellers in Jerusalem and Zion, not the city itself.—Tzelosa d'Avrohom

Israel is the receiver and preserver of God's divine Law, the Torah, which includes chukim, statutes which confine the physical, sensual aspects of man within the bounds of moral purity, and also mishpotim, laws which govern communal life. Among the nations, law is determined by the views they hold at a given time and place concerning the needs of a society, and so their laws are based on expediency.—S.R. Hirsch

בפרק זה התחיל המשורר מעולם הגדול ועד עולם הקטן עיין נוראים מבריאת הקב"ה העליונים והתחתונים כולם עומדים בכוחו

הַלְ֒לוּיָהּ הַלְ֒לוּ אֶת־יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַֽיִם הַלְ֒לֽוּהוּ בַּמְּ֒רוֹמִים: הַלְ֒לֽוּהוּ כָּל־מַלְאָכָיו הַלְ֒לֽוּהוּ כָּל־צְבָאָיו: הַלְ֒לֽוּהוּ שֶֽׁמֶשׁ וְיָרֵֽחַ הַלְ֒לֽוּהוּ כָּל־כּֽוֹכְ֒בֵי אוֹר: הַלְ֒לֽוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָֽיִם וְהַמַּֽיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָֽיִם: יְהַלְ֒לוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָֽאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְ֒לוּ אֶת־יְהֹוָה מִן־הָאָֽרֶץ תַּנִּינִים וְכָל־תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶֽׁלֶג וְקִיטוֹר רֽוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל־גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל־אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל־בְּהֵמָה רֶֽמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי־אֶֽרֶץ וְכָל־לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל־שֹׁפְטֵי אָֽרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם־נְעָרִים: יְהַלְ֒לוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל־אֶֽרֶץ וְשָׁמָֽיִם: וַיָּֽרֶם קֶֽרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְ֒לוּיָהּ:

Genesis 1:6-7 indicates that there are waters above the heavens.

The heavenly bodies, unlike humans and earthly things, were created from materials that do not deteriorate.—Kuzari

None of the heavenly bodies transgresses the Divine decree about its functions in the role for which it was created. The sun never violates its mandate to serve by day or the moon by night. According to Ibn Ezra, the verse might also be translated “He issued a decree which will not pass away,” for God's decree is permanent and immutable.

Elders and youngsters praise God together while the young men must be separated from the maidens. In the Temple separate facilities were erected for the women. So too must there be separate seating in our synagogues.

The fulfillment of the last two verses will take place in the Messianic era.

המזמור הזה מדבר לעתיד בביאת משיחנו

הַלְ֒לוּיָהּ שִֽׁירוּ לַיהוָֹה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים: יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי־צִיּוֹן יָגִֽילוּ בְמַלְכָּם: יְהַלְ֒לוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּ֒רוּ־לוֹ: כִּי־רוֹצֶה יְהֹוָה בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּ֒נוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם: רוֹמְ֒מוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶֽרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל־חֲסִידָיו הַלְ֒לוּיָהּ:

The old songs will not suffice to express the joy at the wonders in the Messianic future.—Radak

Israel is the nation as a whole, the children of Zion are the elite of the people.—Seporno

Although God desires all His people, nevertheless, our ultimate salvation will come through the merit of His humble ones.—Rav Simcha Bunim of Preshischa

One's praise of God emanating from deep within him, (not mere lip service) becomes a two-edged sword, for it protects him against attack from his fellow men and it guards him from adversity in the approaching Divine judgment.—S.R. Hirsch

The Divine judgment itself is honor and recognition for those who commit their entire lives and efforts to God.—S.R. Hirsch

במזמור הזה יש שלשה עשר הלולים. רמז לי"ג מדות.

הַלְ֒לוּיָהּ הַֽלְ֒לוּ־אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְ֒לֽוּהוּ בִּרְקִֽיעַ עֻזּוֹ: הַלְ֒לֽוּהוּ בִּגְבוּרֹתָיו הַלְ֒לֽוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ: הַלְ֒לֽוּהוּ בְּתֵֽקַע שׁוֹפָר הַלְ֒לֽוּהוּ בְּנֵֽבֶל וְכִנּוֹר: הַלְ֒לֽוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְ֒לֽוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְ֒לֽוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָֽׁמַע הַלְ֒לֽוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּ֒שָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְ֒לוּיָהּ: כֹּל הַנְּ֒שָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְ֒לוּיָהּ:

His “Sanctuary” refers to the world of angels who minister to Him as He appears on His throne.—Radak

The firmament of His might refers to the heavenly spheres through which God reveals His mastery over the physical world.—Radak

The shofar is the solemn instrument which awakens and calls us to God.—S.R. Hirsch

Lyre and harp are instruments which express man's meditation upon God.—S.R. Hirsch

Drum and dance are public manifestations of exultation in God.—S.R. Hirsch

Stringed instruments and the flute may serve to express the quieter rejoicing of an individual.׳—S.R. Hirsch

The cymbal is an instrument of extremely loud sound which may serve to call whole groups to attentive participation.—S.R. Hirsch

This verse is repeated to mark the end of the psalms included in the Pesukei Dezimrah.—Avudraham

קבעו פסוקים אלו אחר כל הנשמה משום שאלו הכתובים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי תהלים. לכן תקנו לאמרם בהשלמת פסוקי דזמרה (א"ר סי' נ"א)

בָּרוּךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: בָּרוּךְ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָֽםִ הַלְ֒לוּיָהּ: בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ: וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ אָמֵן וְאָמֵן:

Psalms 89:53. God is the eternal source of blessing. We merely declare His blessedness, we do not bless Him.

Psalms 135:21.

“Alone” means without intermediaries (Malbim); also without the beneficiary's awareness.—(Vilna Gaon)

Psalms 72:18-19. This verse will be fulfilled in Messianic times when all men will be invested with a true awareness of God's majesty. The prophet (Isaiah 11:9) foretells, “For (then) the earth shall be filled with the knowledge of Adonoy as the waters cover the sea.”—Radak

הטעם שנהגו לומר ויברך דוד ושירת הים לפי שכל אותם חמשה עשר לשונות של שבח הסדורין בברכת ישתבח דורש במכלתין מתוך שירת הים ומתוך פסוקים של ויברך דוד (אבודרהם). כשמגיע לואתה מושל בכל יתן ג' פרוטות לצדקה הב׳ בבת אחת ואח״כ השלישית וסודם נשגב (צפורן שמיר)

בויברך דויד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלהים ועד בכלל

וַיְבָֽרֶךְ דָּוִיד אֶת־יְהֹוָה לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל וַיֹּֽאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִֽינוּ, מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם: לְךָ יְהֹוָה הַגְּ֒דֻלָּה וְהַגְּ֒בוּרָה וְהַתִּפְאֶֽרֶת וְהַנֵּֽצַח וְהַהוֹד כִּי־כֹל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ לְךָ יְהֹוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֽשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּ֒פָנֶֽיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְ֒ךָ כֹּֽחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְ֒ךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ וּמְהַלְ֒לִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּֽךָ: וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה:

David singles out Jacob because he was the first Patriarch to mention building a house of God (Genesis 28:22), “Then shall this stone which I have set for a pillar be God's house.”—Radak

David thus renders unto God the greatness God has given him. His might in war, his victories in battle, and the majesty of his kingdom, are all due to God's providence.—Iyun T'filah

I Chronicles 29:10-13.

אַתָּה־הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּֽךָ, אַתָּה עָשִֽׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַֽיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַֽיִם וְכָל־צְבָאָם, הָאָֽרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶֽיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְ֒בָא הַשָּׁמַֽיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים: אַתָּה הוּא יְהֹוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַֽרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַֽׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם: וּמָצָֽאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶֽיךָ

This is an affirmation of God's unity: “Adonoy is One.” The next six verses are taken from Nehemiah 9:6-11. They are the last words of praise found in Scripture.

This denotes the highest of the seven heavens.

This signifies the sun, moon, and stars.

These are the angelic beings that worship Adonoy.

This was not a mere changing of names. Abraham was elevated and attained new stature as a patriarch by virtue of his new name.

This was demonstrated when he was ready to sacrifice Isaac.

וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּ֒רִית לָתֵת אֶת־אֶֽרֶץ הַכְּ֒נַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּ֒רִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּֽקֶם אֶת־דְּבָרֶֽיךָ כִּי צַדִּיק אָֽתָּה: וַתֵּֽרֶא אֶת־עֳנִי אֲבֹתֵֽינוּ בְּמִצְרָֽיִם וְאֶת־זַעֲקָתָם שָׁמַֽעְתָּ עַל־יַם־סוּף: וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְ֒תִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל־עֲבָדָיו וּבְכָל־עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַֽעְתָּ כִּי הֵזִֽידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּֽעַשׂ־לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְהַיָּם בָּקַֽעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ־הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת־רֹדְ֒פֵיהֶם הִשְׁלַֽכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אֶֽבֶן בְּמַֽיִם עַזִּים:

In some congregations, וכרות is recited responsively on the day of a circumcision. Consequently, some siddurim indicate that a new paragraph begins here. But it is actually a continuation of the verse.

Them, i.e., the Jews in Egypt.

The miracles and wonders of the Exodus have not and will not be forgotten. Each generation reaffirms its testimony to God's might against the Egyptians and thus the event remains as vivid and real as though it occurred today.

Nechemyah 9:6-11

תקנו לומר וישע ה' ביום ההוא ושירת הים והוא זכר ליציאת מצרים. וכופלין פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה (אבודרהם). כל האומר שירת הים בשמחה ובעצמו שיער כאלו הוא ניצול מהים ופרעה וחילו הם נטבעו ואמר שירה מכפרים לו עונותיו (צפורן שמיר)

Maseches Rosh Hashanah 31a, mentions that the Ode was sung at Minchah on Shabbos.

Hilchos Tefillah 7:13.

וַיּֽוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָֽיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַֽיִם מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּ֒דֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַֽיִם וַיִּירְ֒אוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה וַיַּאֲמִֽינוּ בַּיהוָֹה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:

Even though they had been freed a week earlier, they were insecure, fearing that the Egyptians would capture and re-enslave them. Only when God had drowned the Egyptians were the Israelites psychologically free.—Seporno

The use of the word “hand” or any physical attribute with regard to God is merely metaphorical, since God is in no way physical.

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָֹה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִֽׁירָה לַיהוָֹה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְ֒בוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְ֒הִי־לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵֽהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְ֒מֶֽנְהוּ: יְהֹוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהֹוָה שְׁמוֹ: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּ֒עוּ בְיַם־סוּף: תְּהֹמֹת יְכַסְיֻֽמוּ יָרְ֒דוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אָֽבֶן: יְמִינְ֒ךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּֽחַ יְמִֽינְ֒ךָ יְהֹוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב: וּבְרֹב גְּאוֹנְ֒ךָ תַּהֲרֹס קָמֶֽיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְ֒ךָ יֹֽאכְ֒לֵמוֹ כַּקַּשׁ: וּבְרֽוּחַ אַפֶּֽיךָ נֶֽעֶרְמוּ מַֽיִם נִצְּ֒בוּ כְמוֹ־נֵד נֹזְ֒לִים קָפְ֒אוּ תְהֹמֹת בְּלֶב־יָם: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵֽמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵֽׁמוֹ יָדִי: נָשַֽׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּֽמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶֽרֶת בְּמַֽיִם אַדִּירִים: מִי־כָמֹֽכָה בָּאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹֽכָה נֶאְדָּר בַּקֹּֽדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹֽשֵׂה־פֶֽלֶא: נָטִֽיתָ יְמִינְ֒ךָ תִּבְלָעֵֽמוֹ אָֽרֶץ: נָחִֽיתָ בְחַסְדְּ֒ךָ עַם־זוּ גָּאָֽלְתָּ נֵהַֽלְתָּ בְעָזְּ֒ךָ אֶל־נְוֵה קָדְשֶֽׁךָ: שָֽׁמְ֒עוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁ֒בֵי פְּלָֽשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹֽאחֲזֵֽמוֹ רָֽעַד נָמֹֽגוּ כֹּל ישְׁ֒בֵי כְנָֽעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָֽתָה וָפַֽחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּ֒מוּ כָּאָֽבֶן עַד־יַֽעֲבֹר עַמְּ֒ךָ יְהֹוָה עַד־יַֽעֲבֹר עַם־זוּ קָנִֽיתָ: תְּבִאֵֽמוֹ וְתִטָּעֵֽמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְ֒ךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּ֒ךָ פָּעַֽלְתָּ יְהֹוָה מִקְּ֒דָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְ֒נוּ יָדֶֽיךָ: יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְהֹוָה מַלְכוּתֵהּ קָאֵים לְעָלַם וּלְעָלְ֒מֵי עָלְ֒מַיָּא: כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּֽשֶׁב יְהֹוָה עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְ֒כוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּֽם: כִּי לַיהוָֹה הַמְּ֒לוּכָה וּמשֵׁל בַּגּוֹיִם: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו, וְהָיְ֒תָה לַיהוָֹה הַמְּ֒לוּכָה: וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶֽלֶךְ עַל־כָּל הָאָֽרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

When people praise a mortal, they often declare undeserved praise. But God is so great that any praise we offer is insufficient.—Rashi

This translation follows Rashi's commentary.

This verse is also translated, “You will send forth Your fury: it will consume them like straw.” According to the Zohar, it thus refers to the time of the Resurrection, when God will destroy all the wicked.

The water became hard as stone and the Egyptians were hurled against it with great force.—Rash i

Seporno and others interpret the verse to read: “They, the mighty, sank like lead in the waters,” “mighty,” referring to the Egyptian officers rather than to the waters.

God is “awesome in praise” for we fear that all our praise will prove inadequate. In truth, it is impossible to praise God fully, and David therefore said (Psalms 65:2) “For You, silence is praise.”—Rashi

The Philistines had killed the Ephraimites thirty years earlier when they left Egypt by force. The Philistines were thus gripped with terror when they heard that Israel had escaped from Egypt.—Rashi

Nations on all sides panicked: The Philistines to the west, the Edomites to the south, the Moabites to the east and the Canaanites to the north. The Philistines feared revenge. The Edomites panicked because they feared that Israel would now seek revenge for what Esau (Edom) had done to Jacob. The Moabites, the descendants of Lot, feared they would be punished because of the dispute between Lot and Abraham (Genesis 13:7). Canaan “melted away” because they realized that Israel was destined to take their land, and their astrologers told them that there was no way out.—Rabbeinu Bachya

The two crossings are the respective crossings of the Arnon and the Jordan rivers before entering the Promised Land.—Onkelos

Moses here prophesied that he would not be entering the Promised Land, and he therefore prayed that God should bring the Jews into His inheritance.— Rashi

God's “habitat” on earth, the Holy Temple, is a parallel of the Holy Temple on high.—Rashi

This verse is not repeated in Exodus. But it is repeated in prayer to signify the end of the Ode, just as the last verse of Psalms 150 is repeated in the prayer whereas it is not repeated in the Book of Psalms.—Avudraham

This verse is a paraphrase of the previous verse as found in Targum Onkelos.

Exodus 14:30-15:19.

Psalms 22:29. The word “king” signifies one whose leadership is accepted freely by all his subjects. Therefore, in reference to Israel who willingly accept the Kingship of God, it says, “For the kingship is Adonoy's.” A “ruler,” however, is one who forcibly rules people, without their consent. Regarding the nations who do not willingly submit to Adonoy's Kingship, the Psalmist says, “And He rules over nations.”—Vilna Gaon

Ovadyah 1:21.

Zecharyah 14:9. In the future, God will be recognized by all the nations of the world who will accept Him willingly as their King.

מקומה בסידור

בנוסחים האחרים

טקסטים ומקורות

כל טקסטי התפילה ב־Amidora לקוחים ממהדורות ברישיון פתוח שפורסמו בספריא (Sefaria). נכללות רק מהדורות שפורסמו תחת CC-BY, CC0 או בנחלת הכלל.